מילון מונחים לפסיכומוטוריקה
ברוכים הבאים למילון המלא
אבחנה-דיאגנוזה: התהליך בו נקבע אופי ההפרעה, על-פי הסימנים של הנבדק, הרקע הרפואי ולעיתים אף על בסיס תוצאות מבחני מעבדה ואמצעים טכנולוגיים נוספים.
אבחנה מבדלת: רשימת המחלות והמצבים שעשויים לגרום לתסמין מסוים. לדוגמה, בעיות קשב יכולות להיגרם בגלל הפרעות רבות ושונות, שיש לשלול אותן כדי להגיע לאבחנה הנכונה.
אבני יסוד התפתחותיים מוטוריים: קבוצה של מיומנויות מוטוריות בסיסיות אותן רוכש האדם במהלך הינקות בסדר וברצף קבוע, באופן יחסי, אך עם הבדלים בינאישיים מבחינת קצב הופעתן. מיומנויות אלה כגון: ישיבה, זחילה, הליכה ראשונית מכוונות 'אבני יסוד', היות והן מהוות את הבסיס לביצועים בדרגת מיומנות גבוהה יותר ואף מכיוון שההתפתחות של כל מיומנות כזו מהווה ציון דרך בהתפתחות המוטורית של התינוק.
אגנוזיה התפתחותית: הפרעה מוחית בה האדם אינו מסוגל לפענח נכון תחושות, למרות שאיברי החישה והעצבים המובילים תחושות אל המוח מתפקדים באופן תקין. מקורה של הפרעה זו הוא באזורי האסוציאציה במוח. אגנוסיה עשויה להיות קשורה לראיה, לשמיעה או למגע.
אורטואופטומטריסט: מומחה לאבחון של מיקוד ראיה ולזיהוי של ליקויים בחלק החיצוני של מערכת הראייה, כלומר בעין עצמה. המצבים הנפוצים הם: פזילה (חיצונית או סמויה), תנועות עיניים בלתי רצוניות, עין חלשה ועצלה או שאינה מתפקדת וקשיי מיקוד, שהם חוסר קואורדינציה בין שתי העיניים.
אחיזת פינצטה: דפוס אחיזה של חפצים קטנים (בד"כ), אשר מתבצע באמצעות הפגשת קצה האצבע כנגד קצה האגודל.
אטיולוגיה: סיבות או המקור של מחלה ספציפית, הפרעה או של נכות.
איחור התפתחותי: 1. אי היכולת של הפרט המתפתח להציג מיומנות או התנהגות התואמת לגיל הכרונולוגי בעוד שרוב בני גילו מסוגלים להציג התנהגות זו. 2. הופעה ראשונית של מיומנות או התנהגות בגיל מבוגר יותר מאשר הגיל אשר בו מצופה שהתנהגות זו תופיע.
אינטגראציה סנסורית-בינחושית (שילוב מידע בינחושי/ תחושתי): תהליך העיבוד של מידע אשר מתקבל ממערכות התחושה השונות. המידע ה'מתוכלל', מדריך את מערכת העצבים בתכנון ובביצוע של משימות מגוונות. לדוגמא: בביצוע מיומנות הכתיבה מתאחד מידע ממערכת הראיה, השמיעה, המגע, הווסטיבולרית והקינסטתית.
אינטליגנציה: היכולת של הפרט להבין את העולם שסובב אותו, כיכולת להפיק תועלת מניסיון, להסתגל למצבים חדשים ויכולת להתמודד עם העולם. מבחן אינטליגנציה בודק יכולת קוגניטיבית (תפיסת עיבוד מידע), את הציון שהנבחן מקבל משווים לנורמות בני הגיל שלו (השוואה בין גיל כרונולוגי לגיל מנטלי/שכלי).
אינטליגנציה נורמלית: (ראה מנת משכל).
אינטרוברטיות (מופנמות): מאפיין אישיות אשר בא לידי ביטוי בקרב אנשים אשר מקטינים אינטראקציה עם אנשים אחרים בדרך כלל ובעת משבר במיוחד.
אינקובטור: מיכל פלסטי שקוף להחזקת פגים בתנאים מבוקרים של טמפרטורה, לחות וחמצן כדי להבטיח את הישרדותם ולהגן עליהם מפני זיהומים.
אי ספיקה של השליה: מצב לא תקין בהריון, בו השליה אינה מספקת מספיק דם (תזונה לעובר).
איתור מוקדם (של בעיות מוטוריות): תהליך של זיהוי סממנים ו/או בעיות מוטוריות בגיל הצעיר, כמו לדוגמא: אה-סימטריה בין שני צידי הגוף, חולשה שרירית (היפוטוניה), מתח שרירי גבוה (היפרטונוס) וכדומה, אשר מהווים גורמי סיכון להתפתחותן של בעיות חמורות יותר בעתיד.
אלרגיה: הפרעה בה הגוף מגיב ברגישות-יתר לאנטיגנים מסוימים (אלרגנים), המעוררים תסמינים אופייניים כאשר נחשפים אליהם במצב תקין נוגדנים בגוף מגיבים לאנטיגנים ספציפיים והורסים אותם; אך באדם אלרגי התגובה בין האלרגן לנוגדן מפעילה תאים המשחררים היסטמין, סרוטונין וחומרים נוספים. אלרגיות שונות באות לידי ביטוי בצורות שונות, הכוללות אסתמה, קדחת השחת, דלקות עור, דלקות במערכת העיכול.
אמבידקסטריטי: מצב בו לא קיימת דומיננטיות ברורה של צד מסוים בעקבות עיכוב בבשלות מערכת העצבים. קיימת אמביוולנטיות בנוגע לצד המועדף. לדוגמא: לעיתים יד ימין היא הדומיננטית בפעולה מסוימת ולעיתים יד שמאל היא הדומיננטית בביצוע של אותה פעולה.
אנוקסיה (תשניק): חוסר אספקת חמצן או מעוט אספקת חמצן לרקמות הגוף לפרק זמן נמשך.
מדובר באחת הסיבות הידועות לנזק מוחי. עלול להתרחש כאשר הלידה ממושכת או מסובכת (צניפת חבל הטבור למשל), בעת התקף עווית (אפילפסיה, רעלת היריון) או בשל הרעלות.
אנמנזה: מידע אודות תסמינים אשר בהם הנבדק, או מי שמייצג אותו נ,זכר כאשר ההפרעה החלה .
אספרגר: תסמונת ששייכת לקבוצת הפרעות ההתפתחות הנרחבות (PDD – Pervasive Developmental Disorder), מתאפיינת בליקויים בשלושה תחומים מרכזיים: ליקוי ביכולת ליצור יחסים חברתיים הדדיים (מבודד חברתית, נתפש "מוזר", "בלתי מסתגל" או "לא-חברותי"); ליקוי בתקשורת הפרגמטית, הן המילולית והן הבלתי-מילולית (מתקשה בהבנת מלים וביטויים דו-משמעיים ("אתה ארוצה לקפוץ אלי?"), או כאלה שמשמעותם הפרגמטית שונה מזו הסמנטית ("חם כאן" במשמעות, "פתח את החלון"). הוא גם מתקשה להבין, ולהשתמש בעצמו, במחוות ושפת גוף. הילד ממעיט ליזום פניה לחבריו, ומתקשה לענות על פניות אליו. שפתו של הילד לא טבעית לבני גילו, ומתאפיין בלקסיקון פורמלי ושפה גבוהה; התנהגות בעלת אופי חזרתי וסטריאוטיפי, והתעניינות במגוון נושאים צר (מתעניין מאוד ו"מתמחה" בנושאים שהם לפעמים מוזרים או שוליים).
אפילפסיה: אפיזודה פתאומית של פעילות חשמלית בלתי נשלטת במוח, הגורמת לפגיעה בהכרה או לסדרה של התכווצויות שרירים לא רצוניות.
אפראקסיה: אי-יכולת לבצע תנועות בדייקנות. זוהי הפרעה בקליפת המוח שגורמת לחוסר יכולת לארגן את התנועות, ואינה קשורה לחולשה או לאובדן תחושה.
ארגון הבריאות העולמי: (WHO) World Health Organization) ארגון הבריאות העולמי נוסד בשנת 1948 כאחת הזרועות של האו"ם. חברות בו 191 מדינות. הארגון מגדיר את המושג "בריאות" בצורה רחבה ומכליל בו תקינות פיזית, נפשית וסביבתית. הארגון מוביל את נושא הבריאות העולמי ושואף לקדם את איכות החיים. תפקידיו העיקריים: לספק למדינות העולם מידע והדרכה בנושאים שונים בתחום הבריאות ולקבוע תקנים בינלאומיים בנושא הבריאות.
ביבליותרפיה: שיטת טיפול מתחום הטיפול באומנויות, אשר עושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה תוך התייחסות לנראטיב שבטקסטט.
בידוד איברים : (ראה הפרדת תנועה)
ביצוע מוטורי: התנהגות מוטורית של הפרט, אשר ניתנת לצפייה תוך כדי ביצוע מיומנויות מוטוריות שונות, כגון: מסירת כדור, קפיצה ועוד. צפייה בביצוע המוטורי מהווה את המדד הטוב ביותר כיום למדידת הלמידה המוטורית.
בעיות בתקשורת: קשיים ביצירת קשר באמצעות דיבור ו/או שפת גוף. אפשר שלסובלים מבעיות בתקשורת יש יכולות מילוליות טובות, אולם השפה שהם משתמשים בה היא תבניתית, והם אינם קשובים לביטויים דו-משמעיים, מטפורות ודקויות לשוניות. יש להם קשיים בהבנת תקשורת לא מילולית (שפת גוף, מחוות, אינטונציות ) ומשום כך, עלולים להגיב לסיטואציות שאינם מבינים באופן מוגזם ולא הולם.
בעיות חרדה: תחושה סובייקטיבית המאופיינת בדאגה יתרה או בפחד, בלי שאלה קשורים בהכרח לסכנה חיצונית או לסיבה מודעת. החרדה יכולה להיות מאופיינת בדפיקות לב מואצות, נשימות מהירות, הזעה, שלשול וכו'. היא ניתנת לטיפול באמצעות פסיכותרפיה ותרופות הרגעה נוגדות חרדה.
בעיות שפתיות: קשיים שבאים לידי ביטוי במרכיבי השפה. השפה בנויה משלושה מרכיבים הפועלים במשולב: צורה – מערכת הצלילים המשמשת לשפה וכללי הצירוף של צלילים אלה למילים ומשפטים. תוכן – משמעות (סמנטיקה) – מתייחס לאוצר המילים ולמשמעות של המילים והמשפטים. שימוש – (פרגמטיקה) היכולת להשתמש בשפה בגמישות בהתאם לנסיבות. שפה היא מערכת של קודים שרירותיים ומוסכמים המשמשת לחשיבה, להבעה, ללמידה ולתקשורת בין אישית.
בשלות נוירו-התפתחותית: שינויים איכותיים במנגנונים ביולוגיים, שמאפשרים התפתחות עצבית ומוטורית אף ללא התערבות של הוראה, ואשר באה לידי ביטוי בקצב ההופעה של מיומנויות מוטוריות.
גורמים גנטיים ותורשתיים: מכלול התהליכים הביולוגיים, שתוצאתם היא דמיון בין הצאצאים לאבותיהם, אך לא זהות מלאה ביניהם.
גיל התפתחותי: אינדיקציה לבשלות פיזית או פסיכולוגית בהתבסס על ציוני דרך חשובים בהתפתחות הפיזית, ולא בהתבסס על הגיל הכרונולוגי או מאפייני הגדילה.
גיל שכלי: רמת היכולת השכלית שנמדדה אצל הנבדק במבחן אינטליגנציה, המשוקלל ביחס לגיל הכרונולוגי הממצוע לבני גילו. לדוגמא: ילד בגיל 10 שנים שנבדק במבחן אינטליגנציה ונמצא שרמתו השכלית כשל ילדים בני 13 שנים, גילו השכלי הנו 13 שנים.
גמישות: טווח התנועה במפרקים (כמו זו הנדרשת בהרמת היד לעבר חפץ הנמצא במדף גבוה מעל הראש).
גראפומוטוריקה: הפקת קווים וצורות באמצעות פעילות מוטורית של כף היד והאצבעות אשר מתפעלים את כלי כתיבה.
דומיננטיות צידית: מתכוון לעדיפות תפקודית ולשימוש המוגבר באופן עקבי ביד, עין, רגל בצד מסוים (לדוגמא ימין/שמאל) לשם ביצוע משימות מגוונות. בדומיננטיות צידית, אין הכוונה לשימוש הבלעדי בעין, יד או רגל בצד מסוים. הדומיננטיות מושפעת מגורמים תורשתיים-גנטיים.
דומיננטיות צידית טהורה: הדומיננטיות של העין, היד והרגל באותו צד של הגוף (ימני או שמאלי).
דומיננטיות מעורבת: מצב בו איברים זוגיים מציגים מעורבות (מבחינת הדומיננטיות) של צד ימין ושל צד שמאל. לדוגמא: רגל שמאל, עין ימין, ויד שמאל).
דחפים עצביים: (אותות עצביים): הפעילות החשמלית המתרחשת בקרום של תא עצב, והמהווה את האמצעי להעברת מידע בתוך מערכת העצבים, לאורך האקסונים של תאי העצב.
דיאגנוזה (ראה אבחנה)
דיאטנית: בעלת מקצוע שמייעצת בדבר יישום עקרונות של תזונה נכונה ושמייעצת בבחירת מזונות ליחידים ולקבוצות על-פי צורכיהם השונים.
דיוק ידני: היכולת לעמוד בסטנדרטים נתונים תוך הצגת שליטה גבוהה של הגף העליון, כמו לדוגמא, צביעה בתוך מסגרת נתונה.
דילוג: מיומנות יסוד אשר מקדמת את הגוף ממקום למקום, תוך ביצוע צעד וניתור על רגל אחת ואת אותו דפוס על הרגל השנייה, וחוזר.
דימוי עצמי נמוך: תחושה אישית, עמדות וגישות שליליות שיש לאדם אודות עצמו, שבאות לידי ביטוי בערך עצמי ירוד.
דיסגרפיה: ליקויים ביכולת הכתיבה או בתהליך רכישת מיומנויות הכתיבה, העלולים להתבטא בכתב יד לא קריא, שגיאות כתיב וקשיי הבעה בכתב.
דיסלקציה: ליקויים ביכולת ללמוד, לקרוא ולהפיק מידע משמעותי מקריאה.
דיספראקסיה- לקות בתכנון תנועה שמתבטא בקושי משמעותי בארגון ובביצוע של מיומנויות מוטוריות עם כל הגוף או עם איברים מסוימים.
דיספראקסיה ורבלית: קושי בתכנון מוטורי ובקואורדינציה הנדרשת לשם דיבור כתוצאה מבעיות בתפקוד העצבי-שרירי.
דיסקלקוליה: ליקויים ביכולת להבין את עולם המספרים ומשמעותם, וקשיים בביצוע חישובים.
דלקות ויראליות: זיהומים הנגרמים מנגיף (וירוס) הכוללות הצטננות, שפעת, חצבת, חזרת, אבעבועות רוח, שלבקת (הרפס), איידס, שיתוק ילדים, כלבת ועוד. אנטיביוטיקה אינה
יעילה נגד נגיפים, אך קיימות מספר תרופות נוגדות נגיפים, וניתן למנוע מחלות נגיפיות רבות באמצעות תרכיבים.
הארגון האמריקאי לפיסיכולוגיה ( (APA: אירגון מדעי ומקצועי אשר מייצג את מקצוע הפסיכולוגיה בארצות הברית, ונחשב לאיגוד הפסיגולוגים הגדול ביותר ברחבי העולם. הארגון פועל לקידום מקצוע הפסיכולוגיה כתחום מדעי וכתחום מקצועי לשם פיתוח תחום הבריאות, החינוך ורווחת הפרט.
הבחנה בין דמות לרקע: היכולת לזהות חזותית את המרכיב העיקרי (הדמות) מתוך מכלול של גירויים (רקע). יכולת המתאפשרת הודות להפניית קשב חזותי סלקטיבי ותפיסה חזותית. לדוגמא: היכולת להבחין בילד אשר תופס במשחק תופסת מתוך כלל הילדים; היכולת להבחין באות כ' במילה רכבת.
הבחנה שמיעתית (אודיטורית): היכולת להבדיל בין שני צלילים, ולומר האם הם זהים או שונים.
הדרכה ידנית (הולכת גפיים): שיטת אימון ללטיפוח הביצוע המוטורי, אשר מבוסס על אחיזת איברי גוף מסוימים של האדם המתרגל, והנעתם לשם המחשה ו/או הדגשה של מרכיב/ים מסוים/ים בביצוע. לעיתים מכונה אף הדרכה קינסטתית.
הוראה מתקנת: הוראה בעלת גישה פרטנית, אשר שמה דגש על התאמת סביבת ההרואה-למידה, תוך בחירת שיטות וחומרי למידה המתאימים למוקדי הכוח ולקשייו הייחודיים של הילד, אם זה בקריאה, בכתיבה ו/או בחשבון. בגישה זו מאפשרים שינוי של אסטרטגיות למידה, תוך ליווי הילד במערך של תמיכה חינוכית ששותפים לו הצוות הפדגוגי בבית הספר וההורים. המטרה המרכזית של ההוראה המתקנת היא לאפשר לילד רכישה של מיומנויות הלמידה בדרך יעילה, תוך חיזוק בטחונו העצמי ותחושת המסוגלות האישית שלו.
היזק מוחי מזערי: מונח שגור, אך לא מקובל בספרות המדעית המודרנית, לתיאור תסמונת ליקויי למידה LD)). הכוונה לתסמונת ביולוגית התפתחותית, המאובחנת בגיל הילדות ומאופיינת בדרגות שונות של אי-שקט פסיכומוטורי, קשיי למידה ספציפיים, הפרעות בהתנהגות ובהסתגלות החברתית. האטיולוגיה אינה ספציפית, והתסמונת יכולה להופיע אצל ילדים אשר סבלו מחבלה מוחית כלשהי, לפני הלידה, בזמן הלידה ואחרי הלידה. לעתים מופיעה תסמונת זו עם איחור בהתפתחות. במקרים הקשים נשארות הגבלות קלות או חמורות יותר, המקשות על רכישת מקצוע והשתלבות חברתית. הטיפול הוא בדרך כלל תרופתי, חינוכי וסביבתי. ישנם ילדים הזקוקים למסגרות חינוכיות מיוחדות.
היפוטוניה (היפוטונוס): מתכוון למתח שרירים נמוך מידי (ובדרך כלל בא לידי ביטוי ביציבה רפויה).
הליכת עקב בצד בוהן: בדרך כלל מכונה כ 'הליכת עקב לצד אגודל'. הכוונה להתקדמות ללפנים, תוך הנחת כף רגל אחת מלפני ובצמוד לכף הרגל השניה, וכן הלאה.
המוח הקטן (cerebellum): החלק הגדול ביותר של המוח האחורי, נמצא מאחורי גשר המוח והמוח המוארך. יש לו קליפה חיצונית של חומר אפור וליבה של חומר לבן, והוא מורכב משני חצאים שנקראים המיספרות. המוח הקטן חיוני לשמירת טונוס השרירים, שיווי-המשקל, ותיאום פעולות השרירים הרצוניים. עם זאת, הוא אינו יוזם תנועות ואין לו תפקיד בתפיסה של תחושות מודעות או באינטליגנציה.
היפרטוניה (היפרטונוס): מתכוון למצב בו המתח המצוי בשרירים גבוה מידי (בדרך כלל מלווה בנוקשות במפרקים), תוצאה מפגיעה במנגנוןן מוחי אשר אחראי על טונוס השרירים.
המיפלגיה: שיתוק ( איבוד אותות עצביים אל שריר, שגורם לחולשת השריר עד לחוסר
יכולת להשתמש בו) של צד אחד של הגוף. בדרך-כלל תנועות הפנים והזרוע נפגעות בצורה חמורה יותר מאלה של הרגל. השיתוק נגרם בגלל מחלה בהמיספרה (בחצי האחד של המוח הגדול) הנגדית במוח.
הפרדת תנועה: היכולת להוציא לפועל תנועה תוך הפעלת המפרקים והשרירים המתאימים ובו בזמן אי הפעלת המפרקים והשרירים, שאינם אמורים לפעול בזמן מסוים. יכולת זו מבוססת על בשלות עצבית-שרירית וניסיון תנועתי. לדוגמא, ביצוע פעילות גזירה באמצעות שרירי הידיים ללא הוצאת הלשון מהפה.
הפרעה בעיבוד אודיטורי מרכזי: קושי להקשיב, להבחין, לארגן ולהבין את הנשמע על אף שהשמיעה האינטליגנציה תקינים. הפרעה בהבחנה אודיטורית (שמיעתית), גורמת לקושי בהתפתחות כישורי דיבור ושפה לעיתים תכופות נחשבים ילדים אלה כבעלי ליקוי .שמיעה. האבחון מתבצע על ידי קלינאית תקשורת.
הפרעה התפתחותית: שיבוש בתפקוד שנובע מהתפתחות עוברית לא תקינה, ובא לידי ביטוי בינקות או בילדות.
הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD–Developmental Coordination Disorder): מונח אשר מחליף את המונח אשר נעשה בו שימוש בספרות כדי לתאר את 'סינדרום הילד עם מגושמות גופנית ומוטורית' ו/או אפראקסיה התפתחותית.
הפרעה נוירולוגית מולדת: כל תופעה הקיימת אצל הילוד עם הלידה. מקורה נעוץ באירועים לפני הלידה או במהלך הלידה.
הפרעה נוירולוגית נרכשת: מציין מחלה או שיבושים אשר מתפתחים במהלך החיים, בניגוד למחלה שנולדים איתה.
הפרעה שפתית קולטת ומביעה: מתייחס ללקות התפתחותיות או נרכשות המאופיינת בעיקר על ידי ליקויים בהבנה, הבעה ו/או השימוש בשפה. הפרעות שפה הינן כרוניות ועשויות להימשך לאורך כל חיי האדם. הסימפטומים, הביטויים, ההשפעות וחומרת הבעיות משתנים עם הזמן. השינויים קורים כתוצאה מההקשר, התוכן ומטלות הלמידה.
הפרעות בתקשורת: באות לידי ביטוי בבעיות בהתפתחות שפה ודיבור בקושי ברכישת שפה מדוברת ובהבנתה וקושי בהפקת שפה דבורה לשם תקשורת, אשר נובעים מפגיעות במערכת העצבים, גמגום, צרידות, קשיי היגוי, לקויות קריאה וכתיבה ועוד.
הפרעות למידה (לקויות למידה): הפרעות אשר באות לידי ביטוי באופן מיוחד ברכישה ובשימוש של מיומנויות למידה בסיסיות עקב שיבושים אשר המקור (המשוער), הנו נוירולוגי, אצל אנשים בעלי יכולת שכלית ממוצעת ומעלה.
הפרעות נוירו-התפתחותיות: מצבים בהם נגרם נזק מוחי, בתקופה הקריטית של התפתחות מערכת העצבים (עוברות, לידה ובשנים הראשונות שלאחר הלידה).
הפרעות פסיכיאטריות (של אישיות): דפוסי אישיות המאופיינים בקשיי התמודדות עם תסכולים ועם ויסות רגשות, שעשויים להביא להתנהגות אלימה, התפרצויות חסרות
שליטה וחוסר מודעות לתוצאות ההתנהגות. ישנן הפרעות אישיות שונות כגון: גבולית , מה שמציין הפרעת אישיות על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה, המאופיינת בקשרים אינטנסיביים ולא יציבים עם אחרים, מצבי רוח המשתנים במהירות, ותחושה פנימית של ריקנות.
הטיפול המומלץ הוא פסיכותרפיה.
הפרעת התנהגות: הפרעות בהתנהגות מתאפיינות בדפוס חוזר וקבוע של
התנהגות שאינה מקובלת מבחינה חברתית, תוקפנית ומרדנית. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך,
הקשור בהפרת הכללים החברתיים מעבר למצופה על פי הגיל או בצורה חמורה יותר ממרדנות רגילה של ילדים ובני נוער. האפיונים העיקריים של הפרעות ההתנהגות כוללים התנהגות מציקה,
הרסנית, מסכנת ולעתים אף בלתי חוקית. הילד הסובל מהפרעה זו אינו רגיש לביקורת של החברה והמשפחה, וחוזר על התנהגויותיו ההרסניות בלי ללמוד מהניסיון.
הפרעת קשב והיפראקטיביות ( :(ADHD-attention deficit hypractive
הפרעה בקרב ילדים ומתבגרים, מופיעה בשכיחות של שלושה עד חמישה אחוזים באוכלוסיית ילדי בית ספר, בדרך כלל ניתנת לאבחון ראשוני בתקופת בית הספר היסודי. ההפרעה יכולה להתבטא בשלושה תחומים: חוסר קשב וריכוז, אימפולסיביות. ילדים המאובחנים כבעלי ADHD סובלים מקושי בלימודים ומבעיות חברתיות ונוטים להיות מעורבים בעימותים עם ילדים ומבוגרים בסביבתם.
התאמות: אמצעים להתאמת תנאי הלמידה-הוראה בעבור תלמידים/ילדים שמציגים קשיים בתפקוד הלימודי, הרגשי, החברתי והמוטורי. ההתאמות מאפשרות לתלמידים/לילדים לעקוף את תחומי הקושי ולתת ביטוי הולם לידע שרכשו ללא המגבלות הנובעות מהלקות/ההפרעה.
התנהגות אופוזיציונית (Oppositional Defiant Disorder–ODD): הפרעה שתסמיניה הם מרדנות-עקשנות. זוהי הפרעה שמתלווה פעמים רבות לתסמונת ה –ADHD. האבחון וההפרדה מהתסמונת העיקרית יעשה על ידי פסיכיאטר או נוירולוג. כמו בתסמונות אחרות, חשוב לערוך אבחון מוקדם ככל הניתן וזאת על מנת להפחית השפעות משניות וכדי שהטיפול יהיה יעיל יותר.
התפתחות מוטורית: 1. תת-תחום מדעי אשר חוקר את השינויים והעקרונות בהתנהגות המוטורית משלב העוברות ועד המוות. 2. תהליך המתרחש לכל אורך החיים, ואשר חל בו שינוי ביכולות הנדרשות לשם רכישת מיומנויות מוטוריות. השינויים מתרחשים כתוצאה מבשילות, מגדילה ומניסיון. לגורמי תורשה וסביבה יש השפעה על תהליך ההתפתחות של תנועתיות האדם.
התנהגות המוטורית: 1. היבט מסוים מתחום הלמידה המוטורית המתאר עקרונות שונים בביצוע תנועות מוטוריות. 2. מכלול המאפיינים של הפרט שקשורים בביצוע ובלמידה של מיומנויות מוטרויות וביחסי הגומלין שלהם עם הבשלות.
התפתחות נורמטיבית: שינויים החלים במאפיינים פסיכולוגיים ו/או פיזיים ואחרים, בהתאם למצופה מרוב האנשים שהם בני אותו גיל.
וויסות גירויי תחושה: היכולת לקלוט ולעבד גירויי תחושה בעלי מאפיינים שונים (מבחינת העוצמה, המרקם, הצבע וכו'), לשם תפקוד והסתגלות.
ויסות חושי- תהליך של הסתגלות לגירויים שנקלטים מהגוף ומהסביבה, מה שמאפשר בחירה וארגון של תגובות מסתגלות לגירויים.
ויסות עצמי-היכולת לשפוט, לבקר ולהתאים את הרגשות, מחשבות והנהגויות לשם השגת יעד מסויים / כדי להפיק התנהגות מסתגלת למצבים מסויימים. זאת, תוך שליטה עצמית, שליטה בדחפים ובאימפולסיביות , הפניית קשב סלקטיבי – כדי למנוע טעויות והתנהגויות בלתי הולמות ו/או תוצאות בלתי רצויות.
ויסות רגשי-היכולת לכוון ולאזן את הרגשות בהתאם למצב נתון תוך גילוי אורך רוח, איפוק ובחינה של המצב לשם הפקת תגובות מתאימות.
זיכרון לטווח הארוך: היכולת לשמר ולאחסן מידע, רב באופן יחסי, למשך זמן רב (ימים, חודשים, שנים ואף עשרות שנים). בתהליכים של ביצוע ולמידה, נשלף מידע מהמאגר של הזיכרון לטווח ארוך אשר מועבר לזיכרון לטווח קצר לשם שימוש.
זיכרון לטווח הקצר: היכולת לשמר ולאחסן מידע בטווח המיידי, לזמן קצר של כ- 30 שניות או פחות, וביכולת להשתמש במידע זה באותו פרק זמן. מידע שאינו נשמר בזיכרון לטווח קצר, נשכח ואינו עובר לאחסון בזיכרון לטווח ארוך.
זיכרון מוטורי: היכולת לשמר דפוס תנועתי למשך זמן קצר (זיכרון מוטורי לטווח קצר) ולטווח הארוך (זיכרון מוטורי לטווח הארוך), כתוצאה מאימון ותרגול חוזר ונשנה. לעיתים קרובות מכונה אף כזיכרון קינסטתי.
זמן תגובה: לעיתים מכונה אף זמן מרכזי, היות שמשקף תהליכים המתרחשים במערכת העצבים המרכזית מרגע הופעת הגירוי (כמו לדוגמא: מחיאת כף) ועד לתחילת יצירת התגובה המוטורית (העברת הדחפים העצביים לאיברים המתאימים לביצוע המשימה המוטורית).
זמן תנועה: משך הזמן שנדרש לשם השלמתה של משימה מוטורית מסוימת (כמו לדוגמא: העברת חפצים מצד אחד לצד השני של השולחן, ריצת 60 מ' וכו').
זריזות: היכולת לנוע במהירות תוך ביצוע שינויי כיוון תוך כדי תנועה (כמו לדוגמא בריצת סללום).
חבלת ראש: חבטה עזה בראש אשר גורמת בדרך כלל לאיבוד הכרה לתקופה קצרה, כמו למשך שניות אחדות או שעות אחדות. בחבלת ראש אין נזק מבני מזוהה במוח, אם כי זעזועי מוח חוזרים עלולים לגרום לתסמינים המצביעים על נזק מוחי.
חגורת הכתפיים: כוללת את עצם הבריח, עצם השכמה והזרוע, אשר יוצרות מפרק כדורי המאפשר טווח תנועה רחב ביותר. המפרק העיקרי בה הוא מפרק הכתף, ואילו השכמה היא עצם ניידת המחוברת לעצם החזה באמצעות עצם הבריח. הכתף מורכבת מסוגים שונים של רקמות רכות, רצועות ובורסות, המושפעות מתנועות ותרגילים.
חדות ראייה: מתכוון למידה אשר בה העין מסוגלת לקלוט פרטים ממרחק מסוים.
חוזק שרירי: היכולת לשאת משקל כנגד כוח המשיכה (כמו זו הנדרשת בהרמה ונשיאה של ילקוט).
חיזוקים: תוצאה אשר מופיעה מיד בעקבות פעולה ו/או התנהגות מסוימת, ומעלה את הסבירות להישנותן בעתיד. החיזוק יכול להיות מוחשי (מזון, ממתק, מתנה) ו/או מילולי ('כל הרכבוד') ו/או הבעה בשפת גוף (טפיחה על השכם) ועוד.
חסך בקשב, בשליטה מוטורית ובתפישה (DAMP – Deficit in Attention , Motor Control and Pereception) כינוי שהשימוש בו רווח בארצות סקנדינביה בעקבות קשר חזק שנימצא בין בין הפרעת והיפראקטיביות (ADHD) לבין ליקוי בתפקוד המוטורי ((DCD והתפיסתי.
חציית קו-האמצע: 'קו האמצע' הנו קו דמיוני אשר חוצה את הגוף לשני צדדים – לימני ולשמאלי. חציית קו האמצע זוהי היכולת לבצע משימות עם העין, היד ו/או הרגל בצד הנגדי של הגוף. לדוגמא, היכולת למשוך קו אופקי באמצעות היד הימנית, תוך חציית קו האמצע במעבר לצד השמאלי של הדף. יכולת זו מבטאת שליטה תנועתית ברמה גבוהה והיא מתאפשרת הודות לשילוב של כל מרכיבי התנועה יישור, כפיפה, כפיפה הצידה והפנייה.
טונוס שרירים: מתח שרירים, אשר מהווה בסיס לביצוע פעולות מוטוריות תוך וויסות התנועה.
טונוס שרירים נמוך: ראה היפוטוניה.
טורטיקוליס- מצב בו שרירי הצוואר של התינוק מקוצרים בצד אחד של הצוואר. מדובר בשריר העונה לשםSCM – Sterno Cleido Mastoideus . מצב רפואי זה עלול לגרום להטיית ראש לכיוון הצד המקוצר ולהגבלת התנועה המלאה של הראש. לתינוק תהיה מגבלת תנועה לצד אחד, כאשר תנועת הראש תהיה לכיוון הצד המקוצר, מאחר והשריר המקוצר אינו מאפשר תנועה מלאה.
טיקים: תנועת שרירים לא-רצונית חוזרת, בדרך-כלל בפנים, כגון עווית או מצמוץ. הטיקים בולטים יותר כאשר האדם נמצא בלחץ רגשי.
טראומה רגשית : אירוע מכאיב מבחינה רגשית, כגון הלם מפיצוץ, שבעקבותיו עשויים להתפתח תסמינים של נוירוזה שבאה לידי ביטוי בבעיית הסתגלות הטיפול יכול לכלול פסיכותרפיה, טיפול התנהגותי וטיפול תרופתי.
יכולת מוטורית: תכונה גלובלית של הפרט, או מבנה היפותטי המשפיע על הביצוע של מגוון פעילויות מוטוריות. היכולת (שיווי משקל, קואורדינציה, קינסטזיה ואחרות) מציגה את המוכנות המוטורית הישירה של הפרט למעורבות במטלות אלה.
ילדות מאוחרת: גיל תשע-עשר שנים עד לגיל שתים עשרה-שלוש עשרה שנים.
ילדות מוקדמת: גילאי שנה עד שלוש שנים.
כוח המשיכה (כוח הכבידה): כוח משיכה קיים לכל גוף ביקום, והוא מושך כל שני גופים זה לזה. עוצמת הכוח נקבעת על ידי מסת הגופים והמרחק ביניהם. כוח המשיכה הוא האחראי לעובדה שבני האדם, יצורים ופריטים אחרים נשארים צמודים לכדור הארץ, בכך שהוא מושך את הגוף (בני אדם ואחרים) לאדמה.
כוח שרירי: היכולת של השריר להתנגד למסה (למשקל) (כמו זו הנדרשת בביצוע פעילויות כגון: דחיפה ומשיכה, קפיצה והתנתקות).
כושר גופני סביר: הכוונה ליכולת ולהתמיד בפעילות מוטורית לאורך זמן ללא מאמץ ניכר של המערכת השרירית ושל מערכת לב-ריאה.
כיווניות: היכולת לזהות כיוונים במרחב הכללי (מחוץ לגוף) כמו לדוגמא: מימין לשולחן, משמאל לכיסא.
כישורים חברתיים : מיומנויות הנדרשות לאינטראקציה חברתית יעילה. הללו באות לידי ביטוי במספר תחומים: בהתנהגות בינאישית: יכולת לשתף פעולה, לקבל מרות ולהישמע לבקשות / דרישות של אחר , כישורי שיחה, יוזמה חברתית; התנהגות המתייחסת לפרט: היכולת להביע רגשות חיוביים או שליליים, גישה חיובית לעצמי; התנהגות הקשורה לתפקיד: להיות קשוב ומרוכז במטלות, היכולת למלא הוראות, היכולת לעבוד באופן עצמאי ולסיים מטלות נדרשות.
לורדוזה: הכוונה לקער גדול מהנורמטיבי באיזור עמוד השדרה המותני ו/או הצווארי. חשד ללורדוזה עולה כאשר הבטן של הילד בולטת ללפנים, הרגליים בפשיטת יתר (ביישור מוגזם) והכתפיים מעוגלות ללפנים.
לידת מלקחיים: שימוש במלקחיים להקלת מעבר ראש התינוק דרך תעלת הלידה.
ליקוי בדיבור: דיבור חריג מדיבורם של האנשים האחרים, המעורר תשומת לב, מפריע לתקשורת או גורם לבעליו קשיי הסתגלות.
ליקוי בהתפתחות הדיבור וברכישת השפה: הפרעה התפתחותית אשר התופעה המרכזית האופיינית לה היא איחור או ליקוי בהתפתחות הדיבור והשפה ללא "מוגבלות שכלית התפתחותית" כללי. ההפרעה המצויה ביותר היא הקושי להגות נכונה את ההברות והמלים (DYSLALIA). האטיולוגיה אינה ספציפית, וההפרעה יכולה לבוא בנפרד או יחד עם תופעות אחרות הקשורות לתפקוד לקוי של מערכת העצבים המרכזית. לעתים עלול הליקוי לנבוע מטראומה או מתאונה.
ליקויי למידה: כינוי כללי ובלתי-ספציפי לקשיים בלמידה (ברכישת מיומוניות קריאה, כתיבה וחשבון), הקשורים בשיבוש או בהפרעה בתהליכים הנוירו-פסיכולוגיים הקשורים בקליטה, בהבנה או בשימוש במילה הכתבה או המדוברת. לעתים מתלווים לכך גם קשיים בקשב, בחשיבה המופשטת ובכושר הריכוז. בקבוצה זו נכללים קשיים ספציפיים, כגון דיסקלקסיה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה.
ליקוי מוטורי: אי-תקינות בתפקוד התנועתי.
למידה מוטורית: תהליך המערב מספר תהליכים בסיסיים, המביאים לשיפור קבוע בביצוע כפי שמשתקף מהביצוע של מיומנויות מוטוריות, כתוצאה מאימון ותרגול ולא כתוצאה מבשלות.
למידה פסיכומוטורית: 1. תהליך של שינוי בהתנהגות המוטורית אשר מערב באופן מתמיד, במידה זו או אחרת, גורמים שונים- עצביים-שריריים, קוגניטיביים, חברתיים, אישיים ורגשיים. 2. מתייחס לביצוע ולרכישה של תנועות רצוניות ידניות ומיומנויות מוטוריות אחרות המצריכות קואורדינציה תנועתית.
מאבחן/ת דידקטית: איש מקצוע שהתמחה באבחון של לקות למידה, אשר אמור לשקף את רמת האינטליגנציה (IQ) של הילד, התפקודים הקוגניטיביים (חשיבתיים), רגשותיו, דימוי הגוף והדימוי העצמי שלו וביטחונו עצמי . האבחון מגלה את מוקדי החוזק ואת הקשיים של הילד בסיס למתן המלצות וסוג הטיפול הרצוי.
מבדק סריקה: איסוף מידע ראשוני באמצעות מבדקים, אשר נועדרנועד לקבוע באם יש צורך בהערכה מקיפה ומעמיקה יותר.
מבחן ביילי: מבחן סטנדרטי המבוסס על נורמות, הכולל שלוש סקלות דירוג, בעבור ילדים בין גיל חודשיים לגיל 30 חודשים. הסקלה המנטלית מעריכה את השליטה הידנית של התינוק בחפצים ותגובותיו לגירויים ראייתיים ושמיעתיים; סקלה זו כוללת 163 פריטים. הסקלה המוטורית מעריכה קואורדינציה עדינה וגסה, והיא כוללת 81 פריטים. הסקלה ההתנהגותית מעריכה גורמים מגוונים כגון: קשב והתנהגות חברתית באמצעות ראיון.
מבחן סטנדרטי של קואורדינציה: כלי להערכת מרכיבים מוטוריות אשר מבוסס על נורמות (נתונים אופייניים לפי חתך של גיל, מין ו/או לקות). התוצאות המתקבלות ממבחן סטנדרטי, מאפשרות לבוחן לערוך השוואה בין רמת הביצוע של הפרט לזו של אחרים בני גילו.
מגע (תחושה טקטיקלית): מידע תחושתי אשר נקלט באמצעות חיישנים הממוקמים על העור ומתחת לעור. מאפשרת לחוש ולהבחין במגע של האדם בחפצים, מרקמים ובאנשים אחרים והן במגע של אחרים באדם.
מדריך סטטיסטי אבחוני (DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANNUAL – DSM) : ספר שיוצא לאור על ידי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, ואשר כולל מיון של הפרעות ומחלות נפשיות, ומשמש כלי מקובל לאבחון. האבחון ב- DSM אינו מוגבל להפרעה המרכזית, אלא גם לצירים נוספים, כמו הפרעות אישיות והפרעות התפתחותיות נלוות, מחלות פיזיות וגורמי דחק פסיכולוגיים חברתיים. המהדורה הראשונה פורסמה בשנת 1952, ומאז פורסמו כמה מהדורות נוספות כדי להגיע לתקפות גבוהה יותר של האבחון הפסיכיאטרי.
מהירות תגובה: ראה זמן תגובה.
מוגבלות שכלית התפתחותית-מש"ה) בעבר כונתה פיגור שכלי,( הכוונה להפרעה עצבית-התפתחותית שבאה לידי ביטוי באיחור ו/או קושי משמעותי בהתפתחות וברכישה של מיומנויות למידה, במיומנויות היום יום ובמיומנויות תקשורתיות. התפקוד השכלי (אינטלקטואלי) נמוך באופן משמעותי מן הממוצע המתקיים בקביעות עם פגם (חסר) בהתנהגות מסתגלת, המתגלה במשך תקופת התפתחותו של האדם . תפקוד אינטלקטואלי נמוך באופן משמעותי מן הממוצע מתייחס להישגים הנמוכים בשתיים או יותר סטיות תקן מן הממוצע, כשכל סטית תקן משמעותה 15 נקודות של I.Q. כלומר, כאשר 100 הוא הממוצע, מצב של מוגבלות שכלית התפתחותית מתבטא בציון של פחות מ- 70. (סטיית תקן מבטאת את מידת הפיזור של המקרים הנבדקים סביב הממוצע)
מודעות גופנית: יכולת המתבססת על שילוב של מידע תחושתי (בעיקר קינסטתי)הכוללת מגוון רחב של תתי-יכולות, אשר מהוות את הבסיס לביצוע וללמידה של מגוון רחב של מיומנויות מוטוריות. מדובר ביכולת לשיים את אברי הגוף (שמות האיברים); ידע אודות מיקום, גודל, נפח, ותפקוד של כל אחד מאברי הגוף וכמו כן היכולת לחקות תנועות גוף.
מודעות פונולוגית (הפרעה פונוללוגית (אבחנה בין צלילים): היכולת לחלק מילים והברות לחלקים קטנים או פונמות. מחקר חדש מצביע שילד הלוקה בחוסר מודעות פונולוגית מתקשה בקריאה. במחקר נמצא .שניתן לפתח מודעות פונטית.
מוח קטן: החלק הגדול ביותר של המוח האחורי, נמצא מאחורי גשר המוח והמוח המוארך. יש לו קליפה חיצונית של חומר אפור וליבה של חומר לבן, והוא מורכב משני חצאים שנקראים המיספרות. המוח הקטן חיוני לשמירת טונוס השרירים, שיווי-המשקל, ותיאום פעולות השרירים הרצוניים. עם זאת, הוא אינו יוזם תנועות ואין לו תפקיד בתפיסה של תחושות מודעות או באינטליגנציה.
מוטוריקה גסה: מכלול של פעולות והמיומנויות תנועתיות, אשר מצריכות יכולת של שליטה בקבוצות שרירים גדולות, הפועלות לשם השגת שטף תנועתי ותיאום בין איברי הגוף, כמו לדוגמא: ריצה, קפיצה, זריקה וכו'.
מוטוריקה עדינה: מכלול פעולות ומיומנויות תנועתיות, אשר מצריכות יכולת של שליטה בקבוצות שרירים קטנות, הפועלות לשם השגת דיוק תנועתי ותיאום ראייתי מוטורי (תיאום עין-יד). בדרך כלל, רק חלקי גוף מסוימים (כף היד והאצבעות) פועלים בשטח מצומצם לשם ההוצאה לפועל של התגובה המוטורית (כתיבבה, גזירה, השחלה וכו').
מוטיבציה: הנעה-קבוצת תהליכים שמעוררים, מכוונים ומשמרים התנהגות אנושית מסוימת
לכיוון השגת מטרה כלשהי.
מומחיות מוטוריות: היכולת לבצע משימות מוטוריות ברמה מתקדמת ומיומנת.
מומחים להתפתחות מוטורית: מומחה שהוכשר להערכת ההתפתחות של תינוקות וילדים בתחום התנועה. איש מקצוע זה מסייע בזיהוי מוקדי החוזק ובזיהוי של קשיים בהתפתחות ובהתאם לכך מציע דרכי התערבות.
מומחים לפסיכומוטוריקה: אנשי מקצוע שהוכשרו לקדם ולהעשיר ילדים ומבוגרים בעלי ליקויים מוטוריים ותחושתיים-מוטוריים באמצעות דרכי הוראה ייחודיות הכוללות תרגילים גופניים לשיפור יכולות פסיכומוטוריות (כגון: קואורדינציה, שיווי משקל, קינסטזיה ועוד) ומיומנויות מוטוריות גסות, עדינות וגראפומוטוריות. התרגול המוטורי מהווה מטרה בפני עצמה וכאמצעי לקידום הביטחון והדימוי העצמי.
מורים לחינוך גופני מיוחד/פעילות גופנית מותאמת/ספורט טיפולי: מורים שהוכשרו להוראת החינוך הגופני לילדים ולמבוגרים בעלי צרכים מיוחדים כגון: לקויות למידה, הפרעות קשב, מוגבלות שכלית התפתחותית, נכויות פיזיות ועוד. ההוראה הנה הדרגתית ומותאמת לצרכים הייחודיים של התלמידים בהתבסס על תכנית לימודים אישית.
מטלות דו-ידניות: משימות אשר מתבצעות באמצעות שתי הידיים, תוך שיתוף פעולה ותיאום ביניהן.
מטלות חזותיות-מרחביות: משימות אשר מערבות תהליכים של תפיסה חזותית ושל תפיסה מרחבית. לדוגמא: מעבר בין מכשולים מבלי לגעת בהם, השלמת דפי מבוכים.
מטלות יומיומיות (ADL-Activities of Daily Living): משימות אשר נדרשות לתפקוד יומיומי כגון: רחצה, צחצוח שיניים, לבוש, ואכילה.
מיומנות מוטורית: פעולה תנועתית ייחודית אשר אמורה להתבצע ברצף לשם השגת מטרה מוגדרת בהתאם לקריטריונים איכותיים ו/או כמותיים, כמו: ריצה, קפיצה, גזירה. הביצוע של מיומנות מוטורית מבוסס על שילוב של יכולות מוטוריות כגון: שיווי משקל, קואורדינציה, דיוק וכו'.
מיומנויות אה-סימטריות: מטלות אשר בביצוען האיברים בכל אחד משני צידי הגוף מבצע תנועה שונה בכיוון, בגובה ו/או במישור של התנועה.
מיומנות סימטריות: מטלות אשר בביצוען האיברים בשני צידי הגוף מבצעים תנועות זהות מבחינת הכיוון, הגובה ו/או המישור של התנועה. לדוגמא: קפיצות בשתי רגליים, משיכת הגוף על ספסל באמצעות שתי הידיים.
מכון אודיולוגי: מרכז אשר מתמחה בבדיקות שמיעה.
מכונים להתפתחות הילד: מרכזים בהם קיים שירות קימומי-שיקומי לאבחון ולהתערבות טיפולית מוקדמת כדי לאפשר גדילה והתפתחות אופטימלית של תינוקות וילדים ושירותי תמיכה למערכת המשפחתית. שירותי המכון להתפתחות הילד בדרך כלל כוללים: איתור וזיהוי מוקדם;
אבחון וטיפול ע"י צוות רב מקצועי בתינוקות ובילדים המגלים בעיות בהתפתחות המוטורית או הקוגניטיבית מגיל צעיר ביותר ועד לגיל בית הספר, גרייה והתערבות טיפולית-קימומית מוקדמת במרכז ובקהילה ותכניות קידום חינוכיות. המכונים הללו קשורים בחלקם למערכת תחנות של בריאות הציבור אך מסונפים לבתי חולים אזוריים.
מיקוד ראיה: מתכוון לאיזון בין כל שרירי גלגל העין, כך שניתן יהיה להשיג תיאום בין שתי העיניים ובכדי שהדמויות אשר חודרות דרך כל אחת מהעיניים יתאחדו לדמות אחת בקליפת המוח החזותית.
מניפולציה של כף היד: מתכוון לביצוע של פעולות באמצעות תנועות של כף היד והאצבעות במטרה להביא לשינוי במיקום ובמנח של חפצים. לדוגמא: הרמת העיפרון המונח על השולחן והעברתו מקצות האצבעות אל המיקום והמנח המתאים לשם אחיזה המותאמת לשם כתיבה.
מנת המשכל: מספר גולמי, המבטא את מעמדו של האדם על העקומה הנורמלית של אינטליגנציה. מנה זו מחושבת באחוזים. בהכפלה של ה"גיל המנטלי", המתקבל במבחן אינטליגנציה ב-100, ובחלוקה בגיל הכרונולוגי. לדוגמא: ילד בגיל 10 שנים עם מנת משכל של 50%, מורה שגילו המנטלי, דומה לזה של ילד בגיל 5. יש לבדוק האם תוצאת המבחן נמדדת על ידי מנת משכל או על ידי מנת התפתחות. אותו ילד שניתן בדוגמא למעלה שמנת התפתחותו היא 50%, הוא ממוצע ביחד לבני גילו ואינו מפגר.
מערכות תחושה: כל אחת מן היכולות המאפשרות להעריך תכונות של הסביבה
החיצונית: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מגע. מערכות התחושה קולטות את המידע מהגוף ומסביבת הביצוע, מעבירות את המידע למערכת העצבים המרכזית לשם פענוח וקבלת החלטות בדבר התכנית המוטורית שמתאימה ביותר לביצוע העכשווי.
מערכת העצבים המרכזית: רשת ענפה של תאים שנושאים מידע (בצורת אותות עצביים) אל כל חלקי הגוף ומהם, כדי לגרום לפעילות של הגוף. המוח וחוט השדרה יוצרים את מערכת העצבים המרכזית. היחידה התפקודית הבסיסית של מערכת העצבים היא תא עצב (נוירון).
מצוקה עוברית: מצוקה גופנית ממנה סובל העובר כאשר אינו מקבל מספיק חמצן;
מאופיינת בקצב לב לא תקין ובפליטה של מקוניום, ממעי העובר. מקוניום מתכוון לצואה הראשונה של התינוק; היא דביקה, צבעה ירוק כהה ומורכבת משרידי תאים, ריר וצבעני מרה.
מרפאה בעיסוק: מרפאים בעיסוק מתמקדים בהערכה ובטיפול בתפקוד של מערכות התחושה והשרירים, תוך בדיקת מיומנויות מוטוריות עדינות, מיומנות הכתיבה, ומיומנויות היום יום.
משוב: מידע שניתן למבצע אודות אופן הביצוע של משימה מסויימת לשם השגת שיפור בביצוע בניסיונות הבאים.
מתי"א: מרכז תמיכה יישובי איזורי. הילד מופנה למרכז טיפולי אשר באיזור מגוריו, ו/או אנשי מקצוע נשלחים מהמתי"א לבית הספר לשם מתן שירותי אבחון ו/או טיפול. המתי"א הנה באחריות משרד החינוך החינוך, הגף לחינוך מיוחד.
ניוון שרירים: קבוצה של מחלות שרירים שמקורן גנטי. הן מאופיינות בניוון מתקדם של סיבי שריר, שמוחלפים ברקמה שומנית. החולה סובל מחולשת שרירים. המחלות מסווגות על-פי גיל החולה בתחילת המחלה, אזורי החולשה, התקדמות המחלה וצורת התורשה. האבחנה מבוססת על בדיקה המאפשרת רישום של הפעילות החשמלית של שריר (אלקטרומיוגרפיה EMG)-(Electromyography, תוך החדרת אלקטרודות אל תוך סיבי השרירי ועל ביופסיה של השריר. הצורה הנפוצה ביותר היא ניוון שרירי מסוג דושן, המוגבלת לזכרים. היא מתחילה לפני גיל ארבע, עם חולשה ודלדול של שרירי האגן והגב, קמירות הגב (לורדוזיס) באזור המותני, ומתקדמת לעבר הגפיים והכתפיים.
ניתוח קיסרי: פעולה של ניתוח , על ידי חתך בבטן התחתונה, לשם הוצאת תינוק מן הרחם על-ידי ביצוע הניתוח מבוצע במצבים בהם התינוק נמצא בסיכון ומראה סימני מצוקה. מקובל לבצע את הניתוח מן השבוע 28-ה להריון, כאשר קיימים סיכויים טובים להישרדות הפג.
ניתור: התנתקות ונחיתה על רגל אחת.
נכות פיזית: חוסר יכולת לבצע פעולה באופן המקובל כנורמלי אצל האדם כתוצאה מחבלה, תאונה או מחלה, נכות היא בדרך כלל תוצאה של ליקוי אנטומי, פיסיולוגי או מנטלי. אי-יכולת, חלקית או מוחלטת, לבצע פעילות גופנית, בהשוואה לבני-גילו של הנכה..
סוכרת: סוג הפרעה כרונית בחילוף חומרים של הפחמימות שנגרמת בעקבות יצירה בלתי-מספקת של אינסולין בתאי הלבלב. הפרעה זו פוגעת ביכולת הרקמות להשתמש בסוכרים. רמת הגלוקוזה בדם גבוהה, והעודפים מופיעים בשתן.
סיבולת לב-ריאה: היכולת להתמיד בפעילות אירובית – מתמשכת (כמו זו הנדרשת בהליכה, בריצה ובשחייה) ובפעילות אנ-אירובית – מהירה ועצימה (כמו זו הנדרשת בריצה מהירה לעבר אוטובוס העומד לצאת מהתחנה).
סיבולת שרירית: משך הזמן בו השרירים מסוגלים לסבול מאמץ ללא מאמץ ניכר, כמו לדוגמא, שמירת גוו זקוף בישיבה הודות לסיבולת שרירי הגו.
סינדרום: שילוב של סימנים קליניים או תופעות קליניות המופיעים בדרך כלל יחד והמרכיבים תמונה של מחלה, מצב קליני או פגם גנטי מסויים. אותם מאפיינים או תתכונות המופעים יחד לא בהכרח הם תסמונת אלא אם הוכח באופן ברור שהם קשורים לפגם כל שהוא או מצב קליני.
סינדרום הילד המגושם (של מגושמות גופנית): מונח רחב שבא לתאר ידים אשר רמת הקואורדינציה שלהם נמוכה מזו המצופה מילדים בני גילם. בדרך כלל לא קיימים סממנים בולטים של פתאלוגיה עצבית-שרירית, הילד אינו סובל מנכות פיזית, מוגבלות שכלית התפתחותית או לקות פריפרית של מערכת השלד והשרירים.
סירבול מוטורי: מגושמות וכבדות בתנועה.
סממנים נוירולוגיים רכים: (קלים שאינם חמורים ואינם בולטים לעיני המתבונן), אשר הימצאותם מהווה אינדיקציה להפרעה יחסית קלה בתפקוד של מערכת העצבים. הפרעה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בסרבול מוטורי. הסממנים הרכים, בדרך כלל אינם מתלווים לפגיעות עצביות חמורות, אותן ניתן לאבחן בקלות יחסית, כמו לדוגמא במקרים של חבלה מוחית, גידולים במוח ומקרים חמורים אחרים.
סקוליוזה (עקמת): סטיה של חוליות עמוד השדרה, שבאה לידי ביטוי בכך שהן מסובבות סביב צירן, בשילוב עם בליטה לאחור של הצלעות בצד אחד של הגוף. נגרמת עקב אי-תקינות גנטית או נרכשת של החוליות, השרירים והעצבים.
עיבוד חושי- תהליך של עיבוד המידע החושי במערכת העצבים . המידע החושי נקלט באמצעות חיישנים/רספטורים מהגוף ומהסביבה ועולה מעלה אל מערכת העצבים לשם הבנת השלם וכבסיס לקבלת החלטות וארגון התגובות.
פגות: מצב של יילוד שנולד בטרם מלאו 37 שבועות להיריון של אמו. היריון מלא – 40 שבועות. דרגת הסיכון של הפגות היא פועל יוצא של משך ההיריון. גיל ההיריון הוא המרכיב העיקרי הקובע את בשלותו של היילוד. בעבר נחשב לפג כל יילוד אשר משקלו היה פחות מ-2.5 ק"ג. ככל שהיילוד צעיר יותר, כך מוכנות פחות מערכות איבריו לתפקוד עצמאי, והוא מצוי ב"סיכון גבוה". אוכלוסיית הפגים נחשבת לאוכלוסייה בסיכון גבוה של נזק מוחי ושל מומים שונים. משום כך יש חשיבות למעקב פעיל אחרי אוכלוסייה זו. הקשיים העיקריים: קשיים בוויסות חום הגוף, הנשימה, המציצה והבליעה, העיכול וחילוף החומרים וחוסר בשלות של מערכת החיסון למלחמה בזיהומים. הפג זקוק לטיפול ולפיקוח מיוחדים (אינקובטור, הנשמה, הזנה מיוחדת, מניעת זיהומים).
פיזיותרפיה התפתחותית: תחום אבחוני-טיפולי אשר אמון על שיפור יכולת הניידות ואיכות הביצוע של מיומנויות תנועתיות במיוחד בעבור ילדים עם בעיות מוטוריות. הדגש הוא על שיפור תפקודים פיזיים לשם פיתוח יכולתו של הילד לנוע בביטחון ובאופן עצמאי.
פיזיוטרפיסטים: אנשי מקצוע אשר מתמקדים בעיקר בהערכה ובטיפול בתפקוד של מערכת השלד והשרירים תוך בדיקת מיומנויות מוטוריות גסות.
פירכוסים: אפיזודה פתאומית של פעילות חשמלית בלתי נשלטת במוח, הגורמת
לפגיעה בהכרה או לסדרה של התכווצויות שרירים לא רצוניות. פרכוסי חום נובעים מחום גבוה אצל תינוקות וילדים.
פרוגנוזה: מהלך של מחלה ו/או הפרעה.
פרקסיס: ראה תכנון תנועה
צידיות: היכולת לזהות ולשיים (לכנות) את שני צידי הגוף, הימני והשמאלי. מדובר בתפיסה קינסטתית (מודעות פנימית) והבנה כי שני צידי הגוף זהים בגודל ובצורה עם אפשרות לביצוע מנחי גוף סימטריים ואה-סימטריים.
קואורדינציה רב-איברית: היכולת לתאם בין אברי גופו השונים במהלך ביצוע מיומנויות גסות כגון: ריצה, קפיצה, עלייה במדרגות וכו'. תיאום רב-איברי תקין יוצג בתנועות מתואמות, עם שטף וקלילות בביצוע.
קואורדינציה של עין-יד (תיאום עין-יד; תיאום חזותי-מוטורי): היכולת לתאם בין המידע שנקלט על ידי העין, כגורם מכוון לפעילות הידים. מדובר ביכולת הדומיננטית המעורבת בביצוע מיומנויות עדינות כגון השחלה, גזירה, ציור וכתיבה ובביצוע מיומנויות גסות כגון: זריקת כדור, הקפצה וחבטה בכדור.
קיפוזה: הכוונה לקמר גדול מהנורמטיבי באיזור הגו (בית החזה). חשד לקיפוזה עולה כאשר הגו בולט מידי, הכתפיים מעוגלות ללפנים וקיים מעין שקע בבית החזה, הראש נוטה לאחור תוך פשיטת שרירי הצואר.
קלינאי/ת תקשורת : אדם מיומן שמטפל באנשים עם הפרעות דיבור עקב פגם מולד,
תאונה או מחלה (לדוגמה, שבץ מוחי). התחומים העיקריים אשר נכללים בעבודה של קלינאי/ת תקשורת הם: זיהוי של ילדים חשד לליקויי דיבור או שפה; הערכה התפתחותית של מיומנויות התקשורת; הערכה של אופן ביצוע מיומנויות מוטוריות של הפה כגון: מציצה, נשיכה ואכילה; מיומנויות הבעה כגון השמעת קולות השפה, שטף, וקול (גובה, עוצמה ) וכמו כן שפה אשר כוללת: אוצר מילים, מבנה משפט, ושיטות מגוונות של תקשורת; אבחון של ליקויי שפה ודיבור ספציפיים. מתן שירותי ריפוי בדיבור וקידום מיומנויות תקשורת. אחת מהמטרות המרכזיות של ריפוי בדיבור היא, להביא את הילדים לכך שיהיו בעלי מיומנויות תקשורת יעילות. הטיפול של קלינאית תקשורת מכוון למיומנויות של קליטה והבעה של השפה.
קליפת המוח: השכבה החיצונית של המוח הגדול, המהווה כ- 40% ממשקל המוח ומורכבת מכמות עצומה של תאי עצב. זהו החלק של המוח האחראי ישירות למודעות, לתפיסה, לזיכרון, למחשבה, ליכולת השכלית ולאינטלקט, והוא גם אחראי לייזום פעולות רצוניות. קליפת המוח מחוברת, ישירות או בעקיפין, לכל חלקי הגוף. קפלי הקליפה מספקים שטח פנים גדול. היא מחולקת לאזורי ברודמן, וכן לאזורים תפקודיים, הכוללים את הקליפה המוטורית, הקליפה התחושתית ואזורי האסוציאציה.
קפיצה: התנתקות ונחיתה על שתי רגליים.
קשיים בקואורדינציה: יכולת נמוכה לתאם בין התנועות אשר מפעילות אברי גוף גדולים כמו הרגליים והידיים (קואורדינציה גסה) ו/או אברי גוף קטנים כמו כף היד והאצבעות (קואורדינציה עדינה).
קשיים תפיסתיים: בעיות שמציג הפרט בתהליך מוחי רב-שלבי, אשר בו מוצמדת משמעות לפריטים ולאירועים אשר נקלטים באמצעות החושים.
רגישות יתר (היפרסנסטיביות): רתיעה מגירויים עקב סף נמוך של קליטה חושית באמצעות מערכת העצבים.
ריפוי בעיסוק: מקצוע רפואי – שיקומי – חינוכי, המסייע לאדם בעל הפרעה בתפקוד, מסיבה פיסית/נפשית/קוגניטיבית חברתית, לחיות חיים עצמאיים ובעלי משמעות במשפחה ובחברה. תחומי הטיפול: עיבוד מידע תחושתי ע"י גרייה מגוונת ממערכות התחושה השונות; מוטוריקה גסה; מוטוריקה עדינה; תפיסה (שמיעתית, חזותית, מרחבים, כיוונים, אנליזה סינתזה, דמות ורקע); סכימת גוף (הידע על אברי הגוף והיחס ביניהם, יציבות הגוף, מיקום תמונת הגוף); ריכוז (הגדלת טווח הריכוז, שיפור היכולת לסנן גירויים מהסביבה).
רפלקסים גידיים: תנועות לא רצוניות אשר נשלטות על ידי מרכזים נמוכים ואשר מופיעות על ידי יישום של גירוי תחושתי לגידים, כמו לדוגמא: רפלקס הברך, בו ניתן להבחין בניתור של הברך, בתגובה לטפיחה על גיד השריר מתחת לפיקת הברך. הטפיחה גורמת להחזר (רפלקס) של התכווצות השריר, ולבעיטה של הרגל. זוהי בדיקה של הקשר בין כל העצבים התחושתיים הקשורים להחזר. היעדר החזר עשוי להעיד על מחלה או נזק.
רפלקסים (ראשוניים): תנועות לא רצוניות אשר מופיעות אצל הרך הנולד עקב אי בשלות מערכת העצבים, אשר נשלטות על ידי מרכזים נמוכים של מערכת העצבים כמו לדוגמא: רפלקס מורו ורפלקס האחיזה.
רקע ההתפתחותי: (ראה אנמנזה.
שיווי משקל: היכולת לאזן את הגוף מעל בסיסים נייחים וסטאטיים (שיווי משקל סטאטי), וכן את היכולת לאזן את הגוף מעל בסיסים דינאמיים (שיווי משקל דינאמי).
שילוב של תסמינים (Comorbidity): מונח שהושאל מעולם הרפואה, והוא מתאר מצב בו האדם סובל מלפחות שתי מחלות (בפסיכיאטריה – משתי הפרעות).
שיתוק מוחי: שם כולל לקבוצה רחבה של הפרעות הנובעות מפגיעה במרכזים המוטוריים ובמסילות העצביות במוח. הנזק למוח יכול להיגרם עקב פציעה במהלך הלידה, דימום, חוסר חמצן לפני הלידה, דלקת קרום המוח, זיהום נגיפי או התפתחות לא תקינה. ניתן לקבוע את האבחנה של שיתוק מוחין אם אין למצוא עדות לקיומה של מחלה פעילה במערכת העצבים המרכזית. ביטוייה משתנים עם התפתחותו של הילד, ובמקרים הבינוניים והחמורים חלים הפרעה או עיכוב ברכישת המיומנויות האופייניות: יציבה, ישיבה, עמידה, הליכה ודיבור. במקרים רבים ישנם ליקויים בתפקודים התחושתיים, הקוגניטיביים והאמוציונליים. יש מקרים שבהם מופיע מוגבלות שכלית התפתחותית, ובאחרים קיימים פרכוסים. (הדבר תלוי בסוג הפגיעה במוח ובעוצמתה).
שכיחות: ביטוי לשיעור שאירוע מסוים מתרחש. כמו מספר מקרים חדשים של מחלה או תסמונת מסוימת בתקופה נתונה.
שליטה והתארגנות מוטורית: היכולת לתכנן לארגן ולבצע רצף פעולות הנדרשות לשם השגת הצלחה במשימה מוטורית.
תחושה ווסטיבולרית: מיידעת את המוח בנוגע למצב מרכז הכובד ביחס לבסיס התמיכה, במצבים סטאטיים ודינאמיים. חיישני המערכת ממוקמים באוזן הפנימית.
רגישה לשינויים של מנח הגוף ביחס לכוח הכובד. המערכת הווסטיבולרית מאתרת ראשונה הפרה כלשהי באיזון הגוף, תחילתה של תנועה ועצירה של תנועה. בהתאם לקלט אשר נקלט על ידי מערכת זו, נשלחים מסרים לשרירים לשם ייצוב הגוף.
תחושה קינסטתית (פרופריאוספטיבית)/קינסטזיה: חיישני המערכת הזו ממוקמים בעיקר בגידים, במפרקים, בעצמות ובשרירים ולכן היא מכונה תחושה עמוקה ופנימית של התנועה. מספקת למוח מידע על מאפייני התנועה של הגוף וחלקיו כמו: מהירות, כיוון, גובה, מיקום, ועוצמה, מבלי להסתמך על גירויים חזותיים (הראייה).
תיאום עין-יד: היכולת להוציא לפועל תנועות ידניות אשר תואמות למידע התחושתי שנקלט על ידי הראיה כפי שנדרש במיומנויות כגון: קליעה למטרה, השחלה וכתיבה.
תיאום עין-רגל: היכולת לתאם בין המידע שנקלט על ידי העין כגורם מכוון לפעילות
הרגליים כמו בעצירת כדור עם הרגל, בבעיטה, בעליה ובירידה במדרגות (בשלבים
הראשוניים).
תכנון ורבלי (מילולי): ארגון רצף הפעולות אשר נדרש לשם דיבור.
תכנון תנועה (פרקסיס): תהליך המאפשר ללמוד, לארגן ולבצע תנועות מותאמות לקראת השגת מטרה לא מוכרת. בהתבסס על תרגון ואימון ניתן לבצע את המשימה באופן אוטומטי. תהליך תכנון התנועה מבוסס על פעילות מוחית אשר כולל את השלבים של : הרעיון, התכנון, והביצוע. תוך כדי השלב השלישי מועברת הפקודה המוטורית, לשרירים – לביצוע.
תורשה (גנטיקה): מכלול המאפיינים, דגמי המבנה והתפקוד המועברים מהורים לצאצאיהם, ואשר מסביר השוני והדמיון בין יצורים.
תכנון מוטורי (פרקסיס): תהליך תפיסתי בו חל פענוח של גירויים מהגוף ומהסביבה, לשם בחירת תוכנית מוטורית (סט של פקודות עצביות/רצף של פעולות), המותאמת לביצוע של משימה מוטורית חדשה.
תנועות מראה: תנועות נילוות של איבר אחד בצד הנגדי של הגוף. לדוגמא: כאשר ביד אחת מבצעים את פעולת הגזירה, היד הנגדית מבצעת באופן לא רצוני תנועות דומות ונילוות.
תסמונת טורט: הפרעה נוירולוגית תורשתית שמופיעה לראשונה בין הגילאים 3 עד 15, בממוצע בגיל 7. ההפרעה מתבטאת בטיקים תנועתיים (תנועות מהירות בלתי רצוניות החוזרות על עצמן), טיקים קוליים (השמעת קולות שחוזרים על עצמם) ותופעות לינגוויסטיות כמו חזרה על דברים שהאדם עצמו אמר או חיקוי של מישהו אחר. בחלק ניכר מן המקרים, מתלווים לטיקים הפרעות קשב, היפראקטיביות, הפרעות רגשיות, נפשיות וחברתיות כמו כעס, תסכול ותוקפנות. בשליש מן המקרים, בערך, מתלווים לתסמונת גם ליקויי למידה.
במהלך ההתבגרות המוקדמת והמאוחרת, חל שיפור בקרב הלוקים בהפרעה וניכרת הפחתה בסימפטומים.
תפיסה חזותית: תהליך קוגניטיבי מורכב הכולל עיבוד של מידע תחושתי אשר נקלט באמצעות חוש הראייה ואשר מאפשר פענוח והצמדת משמעות למידע תחושתי זה (תפיסת גודל, צורה, מרחק, צבע, דמות מרקע ועוד). תפיסה חזותית הנה משמעותית לשם ביצוע מיומנויות היום יום, מיומנויות למידה, מיומנויות מוטוריות והתמצאות במרחב. לדוגמא: פענוח המרחק ממטרה מסוימת לשם תכנון הביצוע של מיומנות הזריקה.
תפיסה מרחבית: היכולת של הפרט לפענח את האופן בו הגוף, חפצים ואחרים מאורגנים בחלל מבחינת המיקום, המרחק, הכיוון והמנח שלהם ביחס לגופו וביחסם האחד לשני.
תפיסת מסוגלות עצמית: האמונה שיש לאדם אודות עצמו כי הוא כשיר ומסוגל לבצע כל הנדרש במצב מסוים. תפיסה זו עשויה להשתנות מזמן לזמן.
תפקוד סנסו-מוטורי: היכולת לעשות שימוש בקלט תחושתי ועל בסיס הקלט לבצע תנועות בהתאם. לדוגמא: הפניית ראש לעבר מקור הקול.
תפקוד תפיסתי-מוטורי: מתיחס באופן מיוחד ליכולת לבצע מיומנויות מוטוריות אשר בהן ה תפיסה משחקת תפקיד משמעותי (כמו לדוגמא בהעתקת צורות, היכולת לתפוס את הצורה, הגודל והמנח של הצורות, הנה משמעותית לשם השגת הצלחה בהעתקה).
תת-רגישות (היפוסנסטיביות): סף הגירוי של מערכת העצבים שקולטת מידע תחושתי הנו גבוה באופן יחסי.